על הסרט שמספר את הסיפור של קריית משה, ועל המציאות שמאחוריו
"החלום שלי זה לצאת למרפסת ולשתות קפה בבוקר במרפסת." כך מתארת דיירת רחוב השקד בקרית משה שבעיר רחובות את שאיפותיה בהקשר של מגורים ודיור. זו בקשה צנועה למדי אך מגלמת שאיפה בלתי מושגת לשינוי וחלום לממש את השלווה והמנוחה שיש לאזרחים רבים אחרים בישראל. שאיפה המתרחקת בשנים האחרונות מתושבי השכונה, וחלום שמתנפץ פעם אחרי פעם.
שאיפה זו של אותה תושבת, כמו גם שאיפות דומות של תושבי השכונה כולה, הפכו עם השנים לסמל. סמל למעגלי הבטחה ואכזבה שחווים תושבי השכונה מזה שנים, סבבים חוזרים ונשנים של הבטחות ריקות מפי יזמים ותכנית ממשלתית שזזה בקצב שלא נראה לעין. עצמת האכזבות גרמו במרוצת השנים האחרונות, גם למי שביקר ופעל עם התושבים, להידבק בדכדוך ובדיכאון. תחושות אלו אינן צומחות רק מצורתם החיצונית של המבנים, השבילים, הלכלוך והעזובה אלא גם מהאמונה הצרובה אצל תושבי השכונה שהם שקופים.
הקרנת הסרט "מלכודת דבש" שהוצג לאחרונה במתנ"ס השכונה מילא את האולם מקצה לקצה. אל תוך באי האולם הצטרפתי אני, כצופה חיצוני שפעל כיועץ חברתי בשכונה, ושמע את הקולות שעלו מן הסרט גם בראיונות אישיים עם תושבי השכונה - אצלם בסלון ביתם, או בחצרות הבניינים על המדרכות המתפוררות. זאת במסגרת סיוע בכתיבת הדו"ח החברתי עבור חברה יזמית המנסה כיום, אחרי אישורה המיוחל של התכנית להתחדשות השכונה, לגייס את התושבים לשיתוף פעולה.
הראיונות כמו גם הסרט, ציירו לנגד עיני את סיפורם של תושבי השכונה בשנים האחרונות. השיחות התאפיינו בחוסר תקווה, בהרגשה קשה של קיפוח ובקושי לתת אמון בגורמים יזמיים וצוותי הרשויות אשר הגיחו מבחוץ לרגעים בודדים, וניסו למכור חלומות או אשליות. תלוי בעיני המתבונן. היו תושבים רבים שצלחו את הגשר של נטיעת תקווה, ובמאמץ רב איגדו סביבם קבוצה רחבה של דיירים מתוך אמונה שיש סיכוי. אולם, חרף התהליך הממושך שכלל אסיפות, שיחות ומפגשים מגוונים, הרשויות סתמו עליהם ועל התקווה את הגולל. היזמים שבאו והלכו התאיידו להם פתאום, והדיירים נותרו לבדם עם המשכנתא שנלקחה לטובת המיזם, עם הסכמים חתומים חסרי ערך ועם הכאב והתסכול.
למעשה בסרט בולטת מחד האפשרות לטעת תקווה בתוך איים של תמימות והאפשרות של נטילת אחריות על ידי התושבים לגורלם העתידי, ומאידך הסרט מתאר את מגבלותיה של התארגנות תושבים ושל התושב הפשוט אל מול אטימות הרשויות והמנגנונים בהם כרוך שינוי המציאות. האפיזודה החולפת של תיקון העוולות שנעשו לעולים שהוצנחו בשכונות נפרדות אי שם בשנות ה-90 הייתה קצרה וכואבת. זעקות הדיירים מול בנייני עיריית רחובות הזכירה לכל שהגורל איננו תמיד מונח בידנו, וככל שאוכלוסייה מוחלשת יותר סיכוייה לשרוד את נפלאות המערכת קלושים.
הפילוסוף הצרפתי אמיל שורטייה כתב לפני כמאה שנה כי "לקוות משמעו להיות מאושר". חוסר השליטה מצד התושבים ואזלת היד של הרשויות גדעו את התקוות, הצמיחו את הייאוש ויצרו את המציאות המדומה שלפיה המצב קבוע ובלתי נשלט. כיועצים חברתיים מוטלת עלינו החובה להעניק כלים יצירתיים לתושבים שיאפשרו נטיעת תקווה חדשה. תקווה שמעוגנת ונשענת על פרקטיקה מעשית, ועשויה להביא לאושר הנכסף, ולהתגשמות החלום של שתיית הקפה במרפסת מול השמש והאור.
[נכתב ע''י איילון ברכפלד, יועץ חברתי, מגשר, עו''ד. חבר בצוות האפיון החברתי של STREETLIGHT במתחם השקד, שכונת קריית משה, רחובות.]
שכונת קריית משה ברחובות עולה לאחרונה שוב לכותרות. ועל כך, בפוסט המשך שיתפרסם בקרוב.