• עידו קלינברגר

הסיפור (המטורף) של דגנית, ומה שיש לנו להגיד על דיירי הדיור הציבורי בהתחדשות עירונית

לאחרונה שמעתי על מותה בטרם עת של דגנית, דיירת דיור ציבורי שפגשתי לפני 5 שנים, ונשארה במחשבותיי ובליבי עד היום. בעקבות מותה, החלטתי לספר לכם את הסיפור שלה, וקצת על מה שאני למדתי ולומד ממנו עד היום.


ב-12 השנים האחרונות פגשתי אינספור דיירי דיור ציבורי וביקרתי בדירותיהם, במסגרת העבודה עם תושבים בתהליכי התחדשות עירונית. את הסיפורים האמיתיים של דיירי הדיור הציבורי לא תקראו בעיתון. מי שלא ראה במו עיניו את התנאים בחלק מן הדירות הללו, לא יבין זאת. זו אחת מן האוכלוסיות השקופות והמוחלשות ביותר בחברה הישראלית.

דירה חלופית שהועבר אליה דייר דיור ציבורי
דירה חלופית שהועבר אליה דייר דיור ציבורי

המנהיג ההודי מהטמה גנדי אמר בזמנו ש"החברה נמדדת בצורה שבה היא מתייחסת לחבריה החלשים ביותר". ההתחדשות העירונית נותנת לנו הזדמנות נהדרת להעצים את דיירי הדיור הציבורי. אבל יש גם סיכון, וההצלחה דורשת את המעורבות של כולנו.


אתם נמצאים בתהליך התחדשות עירונית? יש לכם שכנים שהם דיירי דיור ציבורי? יש לכם יכולת להשפיע באופן משמעותי על איכות חייהם. קחו אחריות.



לפני 5 שנים הגעתי להרצות לדיירי דיור ציבורי בשכונה במרכז הארץ שמתרחשת בה התחדשות עירונית מואצת כבר הרבה שנים. בתום ההרצאה ניגשו אלי תושבים רבים עם שאלות, וביניהם היתה גם דגנית (שם בדוי), ששמעה שציינתי בהרצאה שאני מירושלים, ושאלה אם תוכל לנסוע איתי בחזרה. האמת היא שהיה מאוחר, הייתי עייף והתחשק לי לנסוע לבד. אבל משהו בחזותה של האשה נגע לליבי והזמנתי אותה לנסיעה, שבמהלכה שמעתי ממנה את סיפור חייה המדהים. פגשתי אשה שמצבה קשה מנשוא, אך היא מתהלכת בעולם בגאווה ובתחושת הודיה ואופטימיות, והשיחה לא דממה לרגע אחד כל הנסיעה, וגם לא במשך חודשים רבים לאחר מכן אצלי בראש.


כשעובדים עם תושבי שיכונים בשכונות מוחלשות, פוגשים תמיד עוני ומצוקה כלכלית. אך לעתים רחוקות פוגשים גם עוני מחפיר, עוני מרוד, עוני קיצוני. כזה היה מצבה של דגנית, אשר התגוררה בדירת דיור ציבורי מתפוררת והרוויחה פחות מ-4,000 ש"ח בחודש על משרה מלאה בעבודות נקיון. בפרנסה הדלה הזו הצליחה לממן גם את המחיה שלה ואת מצבה הבריאותי המורכב; גם את בנה הגרוש, חולה סרטן, אשר לא מסוגל היה לעבוד בשל מחלתו ואיבד את ביתו בשל יוקר הטיפולים; וגם את נכדה אשר התגורר עם האב. אלוהים יודע איך הסתדרו.


כדי להבין מה עשתה ההתחדשות העירונית לדגנית ומשפחתה, נזכיר רגע כמה דברים על זכויות דיירי הדיור הציבורי. דיירי דיור ציבורי הם בעצם שוכרים, אשר מקבלים זכות לשכור דירה מחברה משכנת (חברה מטעם המדינה) במחיר מופחת מאוד. הזכות מוענקת לפי קריטריונים הנוגעים למצב סוציו-אקונומי. כמות הנכסים המשמשים לשכירות מסוג זה היא קטנה בהרבה מהביקוש, ובשנים האחרונות - משום מה - ההקצאות לבניה ורכישה של דירות דיור ציבורי חדשות לא מנוצלות, והמלאי נשאר קטן מדי (בהרבה. אבל זה לפוסט אחר). מה שחשוב לסיפורנו הוא שהמדינה היא בעלת הדירה ולא הדייר. היות והמעורבות בתהליכי התחדשות עירונית נשענת על בעלות על הנכס, לדיירי דיור ציבורי אין כל מעמד רשמי בתהליך. רבים מהם גרים בדירות הללו עשרות שנים, ולמרות זאת אין להם שום יכולת להשפיע על ההחלטה להשתתף בתהליך התחדשות או להשפיע על מהלכו.


נחזור לדגנית, שישבה אצלי באוטו והמשיכה לגולל את סיפור חייה. דגנית התגוררה בדירת דיור ציבורי, בבניין שיכון ישן, באותה שכונה שבה הגעתי להרצות. היא היתה תומכת נלהבת של תהליך ההתחדשות בשכונה שהחל יותר מ-10 שנים קודם לכן, למרות שחששה ממנו מאוד לכל אורכו ומעולם לא קיבלה הסברה טובה לגביו (עד הקורס שבו נפגשנו). לא התפלאתי על תמיכתה, לאור התיאורים שלה על מצב הדירה שלה. כבר ביקרתי בדירת דיור ציבורי שבה בחדר האמבטיה לא היו כלל אריחי רצפה, בדירה שבה רק ברז אחד של מים קרים היה תקין בכל הדירה, בבניין שלם שבו כולם עושים ספונג'ה באותו זמן כי המים מחלחלים בסדקים ומגיעים לשכנים למטה ומשמשים גם אותם, ועוד ועוד. התיאורים של דגנית לא נפלו מהמקרים שראיתי במו עיני.


אחד משכניה של דגנית, דייר דיור ציבורי, פונה ע"י היזם לדירה חלופית שבה זה היה הכיור בחדר האמבטיה
אחד משכניה של דגנית, דייר דיור ציבורי, פונה ע"י היזם לדירה חלופית שבה זה היה הכיור בחדר האמבטיה

"אולי תוכל לעזור לי", הגיעה דגנית סוף סוף לרגע שלו חיכתה כנראה, בעודנו חולפים את שער הגיא ומתחילים לטפס בעליות לירושלים. בשלב זה החלה דגנית לספר על כך שאיננה מצליחה לקבל שום מידע על מצבו הנוכחי של הפרויקט - לא מהחברה המשכנת ("עמידר", במקרה הזה), ולא מהיזם. את החלק הזה של הסיפור כבר שמעתי מעשרות דיירי דיור ציבורי. קלישאה של הזנחה של אוכלוסיה שקופה. דגנית סיפרה אז שהפרויקט שלהם מצוי בשלב הבניה, וכי היא גרה היום בדירה זמנית שסופקה על-ידי היזם, וכי הדירה איננה מתאימה לצרכים שלה, אך היא איננה מצליחה לקבל מענה לכך. היזם מפנה אותה לחברה המשכנת, והחברה המשכנת מפנה אותה ליזם. אחרי שהודעתי לדגנית שלא אוריד אותה בכניסה לעיר אלא אקח אותה עד הבית, שאלתי אותה מה כתובת היעד, ושאלתי אותה מדוע הדירה לא מתאימה לצרכיה. לא האמנתי לתשובה. אני עד היום לא מאמין.


הסיפור של סירובו של היזם לסייע הוא די פשוט. יזמים הם גורמים פרטיים, שעובדים מול בעלי הזכויות בנכסים. במקרה של דיירי דיור ציבורי, בעלי הנכסים הן החברות המשכנות. הן החתומות על החוזים מול היזמים, אשר במקרים רבים אף אחד מטעמם לא פגש כלל את דיירי הדירות האלה (משום שהם שוכרים). היזמים לרוב לא רואים בהם חלק מן העסקה ולא חשים כל אחריות כלפיהם. הסיפור של החברות המשכנות הוא פחות פשוט והרבה יותר מאכזב. החברות המשכנות נוטות לראות ביזם כספק השירותים של הפרויקט ומצפות ממנו לטפל בדיירים שבדירותיהן כמו בכל הדיירים. החברות המשכנות לא מתווכות בין הדיירים לבין הפרויקט ומצפות מן היזמים לעשות זאת. ברווח שבין שתי התפיסות הללו, נופלים מאות דיירי דיור ציבורי שנמצאים בתהליך התחדשות עירונית ולא מצליחים לקבל כל מענה.


לשאלתי לגבי חוסר ההתאמה של הדירה הזמנית, השיבה דגנית שאיבדה את מקום עבודתה בשל המעבר לדירה החלופית שסיפק לה היזם. "מה הקשר?", שאלתי, ודגנית הסבירה. המבט שלה היה מהול במבוכה - כנראה גם בגלל שהתשובה ברורה ואני לא הצלחתי להבין, וגם בגלל שהחלטתי לא להוריד אותה בתחת אוטובוס אלא לקחת אותה עד למחוז חפצה בשכונת רמות בירושלים. "העבודה היתה ליד הבית שלי, שהוא היום אתר בניה של פינוי-בינוי" הסבירה דגנית, בעודי עוצר אל מול בניין מגורים בכתובת שביקשה. "והיזם נתן לי דירה חלופית בירושלים." "מה?", שאלתי. "הדירה החלופית היא יותר מ-70 ק"מ מהדירה המקורית שלי."


"את ביקשת דירה חלופית בירושלים במקום באזור שבו גרת קודם?" שאלתי בהיסוס ובחשדנות. "לא" ענתה דגנית. "הם מעולם לא שאלו אותי. וברגע ששמעתי התנגדתי בתוקף. אבל לא היתה לי ברירה אלא לעבור לכאן, כבר עברה שנה וחצי, איבדתי את העבודה, ואני לא מצליחה לקבל תשובה מאף אחד." כבר שמעתי אלף סיפורים על טמטום בירוקרטי ועל אטימות יזמית, אבל אף פעם לא שמעתי דבר כזה, שדייר עובר לדיור חלופי בעיר אחרת בניגוד לרצונו. למען הסר ספק, לא מדובר היה במקרה של חוסר במוטיבציה. דגנית פנתה עשרות פעמים לחברה היזמית ולחברת "עמידר", ונותרה ללא מענה, במצב של קריסה כלכלית וחוסר יכולת לפרנס את עצמה ואת בנה ונכדה. המפגש עם דגנית זעזע את עולמי המקצועי והערכי עד היסודות. אסור לנו שיקרו מקרים כאלה, אסור. מה גנדי היה חושב עלינו...


שמרתי מעט על קשר עם דגנית, לאורך החודשים שעקבו, וניסיתי לחבר אותה לגורמים שיוכלו לסייע. למרות מעורבות של גורמים משפטיים והתערבות של גורמים עירוניים, הבעיה לא נפתרה. דגנית המשיכה להתגורר בדירה חלופית בירושלים, עקורה מסביבת חייה ופרנסתה, עד שקיבלה סוף סוף הודעה, אחרי 3 שנות גלות, שבישרה לה כי הבניה הסתיימה והבניין החדש עומד להתאכלס. דגנית שבה לגור עם כמה משכניה הותיקים בבניין החדש, ונאלצה להתמודד עם אתגרי האכלוס שעומדים בפני דיירי הדיור הציבורי - שעליהם נדון בפוסט הבא שיעסוק בנושא. אחרי פרויקט שלקח כ-13 שנה, דגנית זכתה להנות מדירתה החדשה רק כשנתיים וחצי, ולפני כמה שבועות התבשרתי כי נפטרה לאחרונה.


אני בסה"כ טיפוס אופטימי, ואני בהחלט מאמין בחזון של התחדשות עירונית שהתועלת החברתית והקהילתית שלה גוברת בהרבה על הנזקים החברתיים. אבל סיפורים כאלה מחזירים אותי לתחושה של צניעות עמוקה. אנחנו, אנשי המקצוע העוסקים בהתחדשות עירונית, צריכים לזכור - שאנחנו עוסקים בחיים של אנשים, בדיני נפשות. ועלינו לעשות כן במלוא הזהירות, האמפטיה והכבוד, לכל אדם המעורב בתהליך. יש אנשים שקל מאוד להתעלם מהם בתהליכים האלה. אוי לנו, אם כך יהיה.


כדי להיות הוגנים, ו... צריך... להיות הוגנים, נציין שהסיפור של הדיור הציבורי וההתחדשות העירונית הוא הרבה יותר מורכב מהסיפור הבודד (והקיצוני) הזה. הדיור הציבורי בארץ הוא מורכב ובעייתי (המודל במדינות המערב הוא שונה מאוד, גם על כך - בפוסט אחר) עוד לפני שההתחדשות העירונית נכנסה לתמונה. נכתוב על כך בהמשך. כמו כן חשוב לציין גם שהחברות המשכנות עושות מאמצים לשפר את השירות לדייר וישנם גם כנראה הרבה סיפורי הצלחה (שאנחנו כנראה פחות פוגשים אותם).



11 צפיות0 תגובות